תמלילי

איך כותבים רפלקציה: מבנה, שלבים ודוגמאות

צוות תמלילי · עודכן

טיוטה לעבודה מחומרי הקורס, בפורמט אקדמי ועם רשימת מקורות.

רפלקציה היא אחת המטלות הנפוצות בתואר, ואחת שהכי קל לכתוב לא נכון. מבקשים מכם "לכתוב רפלקציה על הקורס" או "על ההתנסות", ומה שיוצא הוא בדרך כלל סיכום של מה שקרה, עם משפט בסוף על כמה היה מעניין.

רפלקציה טובה היא משהו אחר: התבוננות חוזרת על חוויה, כדי להבין מה למדתם ממנה ומה תעשו אחרת. המדריך הזה עובר על ההבדל בין רפלקציה לסיכום, על שני מבנים שעובדים, על ההבדל בין רפלקציה אישית לקבוצתית, ועל חמש דוגמאות לרפלקציה, מקורס ומהתנסות בהוראה ועד סמינר מחקרי, עם הסבר על מה שכל חלק עושה.

מה זה רפלקציה, ובמה היא שונה מסיכום

סיכום עונה על השאלה "מה היה". רפלקציה עונה על "מה זה עשה לי, ולמה". היא כתובה בגוף ראשון, היא אישית, ואין בה תשובה נכונה אחת — אבל יש בה טיעון: הנה מה שקרה, הנה מה שהבנתי ממנו, והנה מה שמשתנה בעקבותיו.

מה המרצה מחפש ברפלקציה? בדרך כלל שלושה דברים:

בלימודי הוראה, סיעוד ועבודה סוציאלית חוזרת גם ההבחנה של Schön (1983) בין שני סוגים של רפלקציה: רפלקציה תוך כדי פעולה, כשעוצרים באמצע ומשנים כיוון, ורפלקציה על הפעולה, אחרי שהיא נגמרה. המטלה הכתובה היא כמעט תמיד מהסוג השני, אבל רגע שבו שיניתם כיוון תוך כדי, או שבו לא שיניתם והייתם צריכים, הוא חומר טוב לכתוב עליו.

מבנה בשלוש שאלות: מה? אז מה? ומה עכשיו?

המבנה הפשוט ביותר, שנוסח על ידי Borton ב-1970 והתפרסם בעיקר דרך Rolfe ועמיתיו (2001), בנוי משלוש שאלות. כל אחת היא חלק ברפלקציה:

  1. מה? (תיאור). מה קרה, בקצרה. רק מה שצריך כדי להבין את ההמשך — זה החלק שהכי קל למתוח, והכי פחות חשוב.
  2. אז מה? (משמעות). למה זה חשוב? מה הרגשתם, מה הבנתם, ואיך זה מתחבר למה שלמדתם בקורס? כאן נמצא עיקר הרפלקציה.
  3. ומה עכשיו? (המשך). מה תעשו אחרת, מה תרצו ללמוד עוד, ואיך זה ישפיע על העבודה או הלימודים שלכם.

כלל אצבע לחלוקת האורך: רבע לתיאור, חצי למשמעות, ורבע להמשך.

מבנה מפורט יותר: מעגל הרפלקציה של גיבס

כשהרפלקציה ארוכה, או כשמדובר בהתנסות מעשית (הוראה, סיעוד, עבודה סוציאלית), מרצים רבים מבקשים את מעגל הרפלקציה של Gibbs (1988). הוא מפרק את אותו רעיון לשישה שלבים:

  1. תיאור — מה קרה.
  2. רגשות — מה חשבתם והרגשתם באותו רגע.
  3. הערכה — מה היה טוב ומה לא.
  4. ניתוח — למה זה קרה כך. כאן נכנסים המושגים והמאמרים מהקורס.
  5. מסקנה — מה עוד הייתם יכולים לעשות, ומה למדתם.
  6. תוכנית פעולה — מה תעשו אם זה יקרה שוב.

אם ההנחיה של המטלה מציינת מבנה, הולכים לפיה. אם לא, שלוש השאלות מספיקות לרוב הרפלקציות הקצרות, וגיבס מתאים לארוכות.

רפלקציה אישית ורפלקציה קבוצתית

רוב ההנחיות מבקשות רפלקציה אישית: כותבים על החוויה שלכם, בגוף ראשון יחיד. אחרי עבודה בצוות מבקשים לפעמים רפלקציה קבוצתית, וכדאי לבדוק בהנחיה איזו מהשתיים, כי יש שני סוגים שנשמעים דומה:

מה משתנה ברפלקציה קבוצתית:

איך כותבים את זה בפועל: כל אחד רושם קודם לבד, עשר דקות, מה היה לו קשה ומה עבד. אחר כך נפגשים, משווים, ובוחרים שניים או שלושה רגעים לכתוב עליהם. כשכל אחד כותב קודם לבד, גם מי שמדבר פחות בפגישות נכנס לטקסט. דוגמה 3 בהמשך היא רפלקציה קבוצתית מלאה.

איך כותבים רפלקציה, שלב אחר שלב

  1. לקרוא את ההנחיה פעמיים. על מה בדיוק הרפלקציה — קורס שלם, מפגש אחד, עבודה קבוצתית? אישית או קבוצתית? מה האורך, והאם צריך מקורות?
  2. לבחור רגע אחד או שניים. רפלקציה על "כל הקורס" יוצאת כללית. רגע ספציפי — דיון שבו שיניתם דעה, תרגיל שנכשל — נותן חומר אמיתי.
  3. לרשום בלי לערוך. עשר דקות של כתיבה חופשית: מה קרה, מה הרגשתם, מה הפתיע. את הניסוח מסדרים אחר כך.
  4. לחבר לחומר הקורס. איזה מושג מסביר את מה שקרה? מאמר אחד או שניים עם הפניה מסודרת הופכים חוויה אישית לרפלקציה אקדמית.
  5. לכתוב לפי המבנה. תיאור קצר, משמעות מפורטת, והמשך קונקרטי.
  6. לקצץ את התיאור. בקריאה השנייה, כמעט תמיד יש יותר מדי "מה היה" ומעט מדי "מה הבנתי".

דוגמה לרפלקציה: חמש דוגמאות עם הסבר על כל חלק

חמש דוגמאות מחמישה הקשרים שסטודנטים פוגשים בתואר: קורס, התנסות מעשית בהוראה, פרויקט קבוצתי, התנסות קלינית וסמינר מחקרי. ארבע כתובות לפי שלוש השאלות, ואחת לפי מעגל גיבס. אחרי כל דוגמה יש פירוק: מה כל חלק עושה, ולמה הוא כתוב כך.

הדוגמאות כאן כדי להראות את המבנה ואת הטון, לא כדי להעתיק. רפלקציה שלא מבוססת על החוויה שלכם היא בדיוק מה שמרצים מזהים, וגם אין בה טעם: מה שהמטלה בודקת הוא התובנה שלכם.

דוגמה 1: רפלקציה על קורס

רפלקציה קצרה בסוף קורס מבוא, כחצי עמוד.

מה? בקורס "מבוא לפסיכולוגיה חברתית" הגעתי בטוח שאני יודע לזהות מתי אני מושפע מאחרים. בשיעור על ניסויי הקונפורמיות של אש עשינו תרגיל בכיתה: שאלה פשוטה, וכמה סטודנטים שהמרצה תיאמה איתם מראש ענו לפניי תשובה שגויה. מצאתי את עצמי משנה תשובה שהייתי בטוח בה, כדי להתאים לרוב.

אז מה? זה היה הרגע שבו המושג הפסיק להיות משהו שקורה "לאנשים אחרים". הבנתי שהביטחון שלי שאני לא מושפע לא מגן עליי: בניסויים המקוריים, כשלושה רבעים מהמשתתפים הצטרפו לפחות פעם אחת לתשובה שגויה של הרוב. מה שהפתיע אותי עוד יותר הוא שבזמן אמת לא הרגשתי לחץ. הרגשתי שאני פשוט מתקן טעות שלי.

ומה עכשיו? בדיונים בקבוצות העבודה שלי אני כותב את הדעה שלי לפני שאני שומע את האחרים, ומציע שגם הם יעשו את זה. בעבודה הסמינריונית אני רוצה לבדוק איך קונפורמיות משפיעה על החלטות בצוותים מקוונים, שם קשה יותר לראות מי מסכים עם מי.

מה כל חלק עושה:

דוגמה 2: רפלקציה על התנסות מעשית בהוראה, לפי מעגל גיבס

רפלקציה על שיעור אחד בהתנסות המעשית בהכשרה להוראה, כעמוד.

תיאור. בשבוע השלישי של ההתנסות העברתי שיעור על שברים בכיתה ה'. תכננתי עשר דקות של הסבר על הלוח, ואחריהן תרגול בדפי עבודה. אחרי כחמש דקות של הסבר, חצי מהכיתה כבר לא הקשיב: שיחות בצד, ושני תלמידים קמו לחדד עפרונות.

רגשות. בזמן השיעור הרגשתי תסכול, ובעיקר בהלה. חשבתי שאני מאבדת את הכיתה, ודיברתי מהר יותר כדי להספיק את ההסבר.

הערכה. התרגול היה מתוכנן טוב: דפי העבודה היו מדורגים, ומי שהגיע אליהם הצליח. מה שלא עבד הוא הפתיחה. ההסבר היה ארוך ומופשט, וכולו נבנה על הלוח.

ניתוח. בשיחה עם המורה המאמנת אחרי השיעור התברר לי שהבעיה הייתה הסדר, לא הכיתה. פתחתי בכלל ("שבר הוא חלק משלם") ורק אחר כך הגעתי לדוגמה. לפי מה שלמדנו בקורס על למידה פעילה, תלמידים בגיל הזה צריכים לגעת בבעיה לפני שהם שומעים את הפתרון. וכשהרגשתי שאני מאבדת אותם והאצתי, ההסבר נעשה קשה עוד יותר להבנה.

מסקנה. יכולתי לעצור כשראיתי שהקשב יורד, ולעבור לתרגול מוקדם יותר. למדתי שמערך השיעור הוא כלי, ושמותר לשנות אותו באמצע.

תוכנית פעולה. בשיעור הבא על שברים אפתח בחלוקת "פיצה" מצוירת לקבוצות, ורק אחר כך אסביר. אני רוצה לבדוק את הסדר הזה, דוגמה לפני כלל, גם בנושאים אחרים, ולקבוע לעצמי מראש סימן לעצירה: אם יותר משלושה תלמידים מפסיקים להקשיב, עוברים לפעילות.

מה כל חלק עושה:

דוגמה 3: רפלקציה קבוצתית על פרויקט

רפלקציה קבוצתית של ארבעה סטודנטים על פרויקט גמר בקורס: מסמך אחד, בגוף ראשון רבים.

מה? עבדנו ארבעה על פרויקט גמר בקורס בניהול, וחילקנו את העבודה לפי פרקים, פרק לכל אחד. שבוע לפני ההגשה, כשחיברנו את הפרקים לקובץ אחד, התברר שהפרק על הרקע והפרק על ההמלצות סותרים זה את זה: האחד טען שהבעיה המרכזית בארגון היא תקשורת, והשני שהיא תקציב.

אז מה? חילקנו את העבודה, אבל לא את ההחלטות. כל אחד כתב טוב את החלק שלו, ואף אחד לא היה אחראי על התמונה הכוללת. בדיעבד, הפגישות השבועיות שלנו עסקו ב"מי מגיש מה ומתי", ואף פעם לא בשאלה מה הטענה של העבודה. גם השבוע האחרון לא היה פשוט: שניים מאיתנו רצו לשכתב את פרק ההמלצות, ושניים העדיפו לצמצם את הרקע. בחרנו בשכתוב, וזה עלה לנו לילה שלם. בקורס למדנו על תפקידים בצוות, וזה מה שחסר לנו: מישהו בתפקיד המתאם, שתפקידו לראות את השלם.

ומה עכשיו? בפרויקט הבא נפתח בפגישה שבה נכתוב יחד, במשפט אחד, מה הטענה של העבודה, ונחזור אליו בכל פגישה שבועית. תפקיד המתאם יעבור בינינו בכל שלב, ומי שמחזיק בו קורא את כל הפרקים לפני שהם נשלחים.

מה כל חלק עושה:

אם ההנחיה מבקשת רפלקציה אישית על אותו פרויקט, המרכז זז אליכם: איזה פרק כתבתם, מה ידעתם על הפרקים האחרים, ומה הייתם עושים אחרת בתפקיד שלכם.

דוגמה 4: רפלקציה על התנסות קלינית בסיעוד

רפלקציה על אירוע אחד בהתנסות הקלינית במחלקה פנימית, כחצי עמוד.

מה? בהתנסות הקלינית במחלקה פנימית טיפלתי במטופל מבוגר שסירב לקחת את תרופות הבוקר. הסברתי לו שוב למה הן חשובות, ואחר כך פעם שלישית, בקול רם יותר. הוא המשיך לסרב. כשבתו הגיעה, היא שאלה אותו בשקט מה קרה, ואחרי דקה התברר שהוא מתקשה לבלוע את הכדור הגדול ומפחד להיחנק.

אז מה? פירשתי את הסירוב כחוסר שיתוף פעולה, ולכן כל מה שעשיתי היה להסביר יותר. לא שאלתי מה מפריע לו. באמצע השיחה הייתה לי הזדמנות לעצור ולשנות כיוון, מה ש-Schön (1983) קורא לו רפלקציה תוך כדי פעולה, ולא עצרתי. חיכו לי עוד שלושה מטופלים בסבב התרופות, והלחץ דחף אותי לחזור על אותו משפט במקום לחפש משפט אחר. מה שהבת עשתה בדקה אחת הוא בדיוק מה שלמדנו בקורס על תקשורת ממוקדת במטופל: לשאול לפני שמסבירים.

ומה עכשיו? כשמטופל מסרב, השאלה הראשונה שלי תהיה מה מדאיג אותו. דיווחתי לאחות האחראית על הקושי בבליעה, כדי שתבדוק עם הרופא אם יש חלופה. ואני רוצה לזהות את הלחץ של הסבב בזמן אמת: אם אני חוזרת על אותו משפט בפעם השלישית, זה סימן לעצור ולשאול.

מה כל חלק עושה:

דוגמה 5: רפלקציה על סמינר מחקרי

רפלקציה על תהליך המחקר, שמוגשת עם עבודה סמינריונית איכותנית. חלק מהסמינרים מבקשים אותה כנספח או כפרק קצר בסוף העבודה.

מה? בעבודה הסמינריונית ראיינתי שש סטודנטיות על השנה הראשונה שלהן במעונות. אחרי הראיון הראשון הייתי מרוצה: הוא נמשך שעה, והשיחה זרמה. כשתמללתי אותו, ראיתי שאני מדברת כמעט חצי מהזמן, ושחלק מהשאלות שלי כבר הכילו את התשובה: "זה בטח היה קשה להתרגל לרעש, נכון?"

אז מה? בזמן הראיון הרגשתי שאני יוצרת קשר. בתמליל ראיתי שאני ממלאת כל שתיקה ומציעה למרואיינת מילים. בקורס למדנו ששאלה מנחה בראיון חצי מובנה מכניסה את ההנחות של החוקר לנתונים, ובדיוק זה קרה: הנושא "רעש" חזר בראיון הזה הרבה יותר מבאחרים, כנראה כי אני העליתי אותו. הבנתי שהשאלות שכתבתי מראש במדריך הראיון היו פתוחות, אבל שאלות ההמשך שאלתרתי במקום לא היו.

ומה עכשיו? לפני הראיון השני כתבתי שלוש שאלות המשך קבועות: "ספרי עוד", "איך זה היה בשבילך?" ו"את זוכרת דוגמה?". בניתוח סימנתי את הקטעים מהראיון הראשון שבהם השאלה הייתה מנחה, וכתבתי על כך בפרק המגבלות. במחקר הבא אערוך ראיון ניסיון ואקרא את התמליל שלו לפני שאתחיל את האיסוף עצמו.

מה כל חלק עושה:

על ראיון חצי מובנה ועל ניתוח הראיונות — במדריך מחקר איכותני. ועל כתיבת מגבלות המחקר — במדריך איך כותבים דיון ומסקנות.

מה משותף לחמש הדוגמאות

טעויות נפוצות

רפלקציה ובינה מלאכותית

רפלקציה היא המטלה שבה הכי קשה להסתתר מאחורי כלי: היא עוסקת בחוויה שלכם, ומרצה שמכיר את הקורס מזהה טקסט שלא נולד ממנה. כדאי גם לבדוק מה מדיניות הקורס לגבי שימוש ב-AI לפני שמתחילים.

כלים יכולים לעזור בחלקים הטכניים:

צ'קליסט לפני הגשה

שאלות נפוצות

כמה מילים צריכה להיות רפלקציה?

כמה שכתוב בהנחיה. כשאין הנחיה, רפלקציה על מפגש או אירוע אחד היא בדרך כלל חצי עמוד עד עמוד, ורפלקציה על קורס שלם או על התנסות של סמסטר מגיעה לשניים או שלושה עמודים. החלוקה חשובה יותר מהאורך: רוב הטקסט צריך להיות ב"אז מה".

כותבים רפלקציה בגוף ראשון?

כן. רפלקציה אישית נכתבת ב"אני", ורפלקציה קבוצתית ב"אנחנו". ברפלקציה גוף ראשון הוא לא רק מותר אלא נדרש, גם כשבשאר המטלות בקורס כותבים בגוף שלישי.

צריך מקורות ברפלקציה?

תלוי בהנחיה, אבל כמעט תמיד כדאי מקור אחד או שניים מחומר הקורס: מאמר, מודל או מושג, עם הפניה. בלי חיבור לחומר זו כתיבה אישית, לא מטלה אקדמית. את ההפניות כותבים לפי כללי הציטוט של הקורס, בדרך כלל APA 7 — ראו רשימה ביבליוגרפית ב-APA 7.

איך פותחים רפלקציה?

ברגע עצמו. "בשבוע השלישי של ההתנסות העברתי שיעור על שברים" מכניס את הקורא לסיטואציה, ו"בקורס הזה למדתי הרבה דברים חשובים" לא אומר לו כלום. אם ההנחיה מבקשת פסקת פתיחה, משפט אחד על ההקשר מספיק.

איך מסיימים רפלקציה?

בצעד הבא, לא בתודה למרצה ולא ב"הייתה חוויה מעשירה". משפט סיום טוב הוא משפט שאפשר לבדוק: מה תעשו, מתי, ואיך תדעו שזה עבד.

כותבים "דוגמה" או "דוגמא"?

האקדמיה ללשון העברית קבעה שכותבים "דוגמה", בה"א, וברבים "דוגמות" או "דוגמאות". "דוגמא" באל"ף נפוץ בחיפושים ובכתיבה יומיומית, אבל בעבודה אקדמית עדיף הכתיב התקני.

מקורות

Asch, S. E. (1956). Studies of independence and conformity: I. A minority of one against a unanimous majority. Psychological Monographs: General and Applied, 70(9), 1–70. https://doi.org/10.1037/h0093718

Gibbs, G. (1988). Learning by doing: A guide to teaching and learning methods. Further Education Unit, Oxford Polytechnic. https://radar.brookes.ac.uk/radar/items/a7e1f738-c0a2-47b5-8ab7-95b8973cdbf9/1/

Schön, D. A. (1983). The reflective practitioner: How professionals think in action. Basic Books.

מהחומרים לטיוטה, ולא מדף ריק

בתוכנית פרו חומרי הקורס וההנחיה נכנסים, וטיוטת Word בפורמט אקדמי יוצאת. תמלול וסיכום הרצאות פתוחים גם בחינם.

בלי כרטיס אשראי ובלי סיסמה. מקבלים קישור במייל ונכנסים.